טיפול באמנות, מונטסורי, 
ומה שביניהם

הגישה המונטסורית, שנוסדה על ידי ד"ר מריה מונטסורי בתחילת שנות ה-1900, היא גישה ממוקדת בילד שזכתה להכרה עולמית על שיטותיה החדשניות והשפעתה המתמשכת על התפתחות הילדים. בבסיסו, הגישה המונטסורית מונטסורי מתמקד בטיפוח הסקרנות הטבעית של הילד וטיפוח עצמאות בסביבה מוכנה. גישה הוליסטית זו מטפחת לא רק הצלחה אקדמית, אלא גם התפתחות חברתית, רגשית ופיזית. בפוסט זה, נחקור את העקרונות הבסיסיים העומדים בבסיס הגישה המונטסורית וכיצד הם תורמים לגידול לומדים בטוחים, סקרנים ומכוונים את עצמם. 1.

כהורים, אנחנו פוגשים את הילדים שלנו במגוון סיטואציות יומיומיות – ארוחות, שינה, שיחות, משחקים. לעיתים נדמה שהילדים "עושים דווקא", אבל מאחורי ההתנגדות והעיכוב – נמצאת תופעה טבעית, חשובה ובריאה: צורך בשליטה. בגיל הרך, הילדים מתחילים להבין שיש להם רצונות, רגשות וגבולות – והם בודקים את היכולת שלהם להשפיע על העולם. אחד המקומות המרכזיים שבהם היא באה לידי ביטוי הוא בארבעת מוקדי השליטה - תחומי החיים הכי בסיסיים 'הישרדותיים' עבור ילדים: אוכל, שינה, דיבור וצרכים. 1. ארבעת מוקדי השליטה:

איך אנחנו יכולות לדבר כדי לעזור לילד שלנו לשתף פעולה? אז קודם כל - שפה חיובית. יותר ״כן״, הרבה פחות ״לא״. ברגע שאנחנו אומרות "לא" על דברים שהילד עושה או רוצה, זה אוטומטית גורם לו להתנגד ולא לשתף פעולה. את אמירת ״לא״ נשמור למצבים שהילד נמצא בסכנה ולכן נאמר זאת רק כגבול (קשיח כי מדובר בסכנה) על מנת לשמור עליו. ועדיין יש כללים בבית ובחוץ שאנחנו רוצות שילמדו - ואפשר לומר אותם ב״כן״. אז איך נעשה נגרום לילד לשתף פעולה? לדוגמא - הילד קופץ על הספה. במקום לומר ״לא לקפוץ על הספה״ נסו ״

כשאני מאפשרת לילדה שלי לטעות אני מעניקה לה את התחושה שהיא בסדר. אני מאפשרת לה לבצע בקרת טעות עצמית - למצוא את הטעות שלה בעצמה ולתקן בעצמה. כך היא גם לחוות למידה ללא ביקורת, היא מפנימה שזה בסדר לטעות, שזה חלק מהחיים, מהלמידה ושדרך זה היא גם תלמד איך לפתור אותן. בקרת טעות עצמית: כשאנחנו מתקנות אותם אנחנו לוקחות מהם היכולת לעשות זאת בעצמם - והם יכולים. בזה שאנחנו מתקנות אותם גם כשזה מתוך כוונה טובה של לחסוך מהם את תחושת הכישלון או ללמד אותם מה שאנחנו יודעות - אנחנו נגרום לכך שיח

מאפשרים לילד לטעות. לא לתקן אותם, לא להאשים או להעביר עליהם ביקורת - להגיד להם שזה בסדר לטעות. כשמעבירים על ילד ביקורת הוא שומע שמקטינים אותו, מה שהוא עשה לא טוב, לא נכון, הוא 'לא יודע', הוא עדיין 'קטן מידי', הוא 'לא מסוגל'. תחשבו על עצמכם, אם הייתם שומעים דברים כאלה, איזה חשק היה לכם להמשיך לעשות? להמשיך לנסות? אולי גם תאמינו שאתם באמת לא מסוגלים. אז לא ביקורת - כי זה בסדר לטעות, הרי אם לא נטעה איך נדע במה אנחנו צריכים להשתפר? איך נתמודד עם בעיות והתהליך לפיתרון שלהן, התהליך