האם להכריח את הילד לקחת תרופה? הגוף הפרטי של הילד ואיך לכבד אותו

'הגוף של הילד הוא ברשותו ויש לו שליטה מלאה עליו'

זה מה שאנחנו רוצות שהוא ירגיש, שהגוף הפרטי של הילד הוא הגוף שלו, שאם לא נעים לו הוא יאמר "לא".

שהשליטה על הגוף הפרטי של הילד תהיה בידיים שלו ולא בידי מישהו אחר.

תחשבו רגע על עצמכם, אם מישהו היה בא ודוחף לנו אוכל לפה או מברשת שיניים כדי לצחצח בטענה שזה בריא, זה לא באמת מעניין אותנו באותו הרגע וכנראה שהיינו מעיפים לו את היד.

כי זאת חדירה למרחב הפרטי שלנו, מקום שיש לנו בו שליטה וברגע אחד השליטה מופרת.

כך זה גם עם ילדים.

ברגע שנגיע לילד בלי להכין אותו, ישר רוצות לגזור לו ציפורניים או לתת לו תרופה או כל דבר שקשור לגוף שלו, אנחנו בעצם חודרות למרחב הפרטי שלו, למקום שיש לו בו ודאות ושליטה ומפרות לו אותן.

כשהילד חווה תחושה של אי וודאות וחוסר שליטה זה מערער את הביטחון שלו פה בעולם, לכן נראה התנגדויות ובכי.

כשאנחנו מגיעים לטיפול האינטימי בגוף של הילד שלנו בכבוד, נשמור על תחושת השליטה והוודאות אצלו.

איך נחזק את המקום של הגוף הפרטי של הילד?

שיח רגשי – לבוא בגישה שהגוף הפרטי של הילד זה המקדש שלו. אז אני לא מטפלת בגוף שלו עד שאני לא מכינה אותו ומשתפת אותו בתהליך.

הטרמה – מתי זה הולך לקרות - לפני או אחרי הארוחה לדוג'.

איפה זה הולך לקרות - מקום מסוים בבית שמיועד לזה – חדר מקלחת לדוג'.

לשתף בתהליך, להדגים ולאפשר בחירה – להראות על עצמכם או על בובה איך גוזרים ציפורניים. לאפשר לגעת במספריים, לחוש, היא גוזרת לי ואני גוזרת לה. היא בוחרת איזו אצבע לגזור עכשיו.

טיפ קטן: על הדרך אפשר גם לתרגל את שמות האצבעות. זה גם מלמד וגם חוויתי יותר עבור הילד.

אני יודעת שהוא לא אוהב את התרופה אבל אני לא רוצה להכריח אותו מתוך כבוד לגוף שלו - לכן אני אף פעם לא אכניס לו את התרופה בכוח לפה, כי זה הגוף הפרטי של הילד ואני מכבדת אותו - רק כך היא תדע לכבד אותו בעצמה.

ועם זאת – אני יודעת שהיא חייבת לקחת את התרופה.

אז אני מנסה בכל זאת ומאפשרת לה עוד בחירה, שואלת אותה אם היא רוצה לבד אם עם עזרה שלי?

אני עושה לה עם הפסקות - ויש בכי וזה מובן, זה לא כיף לה אבל זה בסדר גמור לבכות.

אבל למה הגוף הפרטי של הילד כל כך חשוב?

כי ברגע שאכבד את הגוף הפרטי של הילד הוא ילמד לכבד אותו בעצמו.

הגוף שלו הוא ברשותו, יש לו שליטה מלאה עליו.

אני רוצה לגדל אותו בידיעה שאם לא נעים לו הוא יאמר לא.

שהשליטה על הגוף הפרטי של הילד תהיה בידיים שלו ולא של מישהו אחר.

תחשבו על עצמכם, איך הייתם מרגישים אם היו מנסים לתת לכם משהו בכוח. אפילו כשמדובר במגע - שהוא כביכול נעים כמו חיבוק או נשיקה, לא תמיד בא לנו על זה, אז בטח אצל ילדים.

אז אני אשאל אותה 'אם אפשר לקבל חיבוק או לתת לה נשיקה'. לפעמים זה מתקבל בחיוב ולפעמים בשלילה – וזה בסדר גמור, אנחנו מקבלים את הסירוב באהבה. כי אם לא - אז אנחנו לא מכבדים אותה, את הגוף שלה ואת הבחירות שלה.

כמובן שבמצב של חולי או סכנה אז קודם כל הבריאות של הילד. אם יש התנגדות וזה דבר שחייב לקרות – כמו נטילת תרופה כשהם חולים, אז לשתף את הילד בתהליך הצפוי להתרחש - כי זה עדיין הגוף הפרטי של הילד.

אז ברוב המקרים יש בחירה אבל עם הזמן היא תלמד שיש גם מצבים בודדים שאין בהם בחירה, כי הם מאוד חשובים כמו בריאות או סכנה – ולכן אנחנו לא יכולים לאפשר שם בחירה.

אבל כשהילד מרגיש שיש לו בחירה לגבי רוב הסיטואציות וכשמסבירים לו מתי יש בחירה ומתי אין בחירה, אז היעדר הבחירה (בתחום של בריאות לדוג') מתקבל בהבנה ולא מערער את השליטה ותחושת הביטחון של הילד.

כמובן שלאורך התהליך יש להתייחס לרגשות שלה ולמה שהיא מביעה בפני, לא להתעלם מהם בגלל שמדובר בבריאות וזה גבול ברור - אלא לתת מקום לרגשות שלה בתוך התהליך.

"אני יודעת שאת לא רוצה וזה לא כיף לך, אני כל כך מבינה אותך ואת מה שאת מרגישה.

שתדעי שאמא שם איתך בכל מצב ולא משנה איך תגיבי. אבל את והבריאות שלך חשובים מהכל".

כדי לסיים את החוויה המורכבת רגשית הזאת בטוב, אפשר לסיים בחוויה משותפת ומהנה – אם הלכנו לביקור אצל הרופא אז אפשר ללכת לאכול גלידה לאחר מכן, זה יקבע אצל הילד תחושה חיובית בסוף התהליך וכך הוא ידע לפעם הבאה שגם עם כל הקושי החוויה מסתיימת בתחושה טובה.