הסיפור שלי
מטפלת רגשית ומדריכת מונטסורי

היי,

אני יפית דניאלי, אמא לאמיליה (5) ואלון (2), החצי של אריאל.
בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד (B.ed) ותואר שני בטיפול באומנות (.M.A).

מטפלת רגשית באמנות ומלווה הורים.

אחות בכורה למשפחה בת 6 אחים ואחיות.

חלק בלתי נפרד מהסיפור שלי הוא השכול שחוויתי, לפני 12 שנים איבדתי את אחי נתי

וב- 07.10.23 איבדתי את אחי מיכאל - כשהגנו על המולדת. 
לעולם הטיפול נחשפתי לראשונה כבת שירות לאומי בגן שפתי.

אז, פגשתי במטפלת הרגשית באומנות של הגן, דרכה ראיתי את הכוח של הטיפול בילדים,

עד כמה הם זקוקים לו ועד כמה הוא יכול לעזור להם.

אחרי האובדן של אחי נתי הרגשתי שאני חייבת ללמוד את תחום הטיפול,

ידעתי שיש בי את היכולות לעזור לאחר לנסות להבין את הלב שלו, את מה שהוא מרגיש. זה 'תפקיד חיי'.

כדי להגיע להיות מטפלת מוסמכת המסלול שלי החל קודם בתחום החינוך - כמורת שילוב (חינוך מיוחד),
לאחר מכן התמקצעות בתחום האומנות ואז לימודי תואר שני בטיפול באומנות. 

במהלך הלימודים, פגשתי את עולם הטיפול והכוח שלו, כאשר במסגרת הקליניקה פגשתי באוכלוסיות מוחלשות,
אוכלוסיות שהטיפול היה המזור היחיד עבורם.

 

את הגישה המונטסורית גיליתי כשהוענק לי התואר החשוב מכולם, אמא.
כשאמיליה הייתה בת 8 חודשים, חיפשתי וחקרתי איך אוכל להעניק לבת שלי סביבה שתחזק את הכוחות שלה,
שתעניק לה ביטחון, שתפתח אותה כאדם עצמאי. 

כשנחשפתי לגישה המונטסורית - מיד התאהבתי.

הגישה המונטסורית עזר לי לתת לאמיליה כלים שבאמצעותם תוכל לממש את הפוטנציאל שלה - 

כילדה עצמאית, מלאת ביטחון, מסוגלת ובעיקר מאושרת.

​​​

כמטפלת רגשית, אני מאמינה שללא פניות רגשית הילד אינו פנוי ללמידה, לחקר והתנסות.

לא משנה כמה נסדר לו סביבה מותאמת או נקנה לו משחקים חדשים, כל עוד הנפש שלו לא פנויה
היא לא תוכל ללמוד ולחקור את העולם.
לכן אני מאמינה בשילוב העולם הטיפולי והגישה המונטסורית יחד ככלי לסייע לילדים שלנו להבין את הלב שלהם
ולהתהלך בעולם בביטחון ותחושת מסוגלות.​​