הסיפור שלי
כל החוטים
שמרכיבים אותי.
אני יפית דניאלי — מטפלת באמנות ומדריכה מונטסורית.
אמא לאמיליה ואלון, החצי של אריאל, ואחות בכורה למשפחה בת שישה אחים.
ללא פניוּת רגשית הילד אינו פנוי ללמידה, לחקר ולהתנסות.
לא משנה כמה נסדר לו סביבה מותאמת או נקנה לו משחקים חדשים — כל עוד הנפש שלו לא פנויה, הוא לא יוכל ללמוד ולחקור את העולם. לכן אני מאמינה בשילוב של העולם הטיפולי והגישה המונטסורית יחד: ככלי שעוזר לילדים להבין את הלב שלהם, ולהתהלך בעולם בביטחון ובתחושת מסוגלות.
מה הביא אותי לכאן
חלק בלתי נפרד מהסיפור שלי הוא השכול שחוויתי. לפני ארבע־עשרה שנים איבדתי את אחי נתי, וב־7 באוקטובר 2023 איבדתי את אחי מיכאל — כשהגנו על המולדת.
אחרי האובדן של נתי הרגשתי שאני חייבת ללמוד את תחום הטיפול. ידעתי שיש בי את היכולות לעזור לאחר להבין את הלב שלו ואת מה שהוא מרגיש. זה תפקיד חיי.
הדרך
איך הגעתי לכאן.
01
שירות לאומי
בגן שפתי פגשתי את המטפלת באמנות של הגן — ושם ראיתי לראשונה מה טיפול עושה לילד.
02
חינוך מיוחד
תואר ראשון ועבודה כמורת שילוב. משם התחיל המסלול אל הטיפול.
03
טיפול באמנות
התמקצעות באמנות ותואר שני. בקליניקה פגשתי אוכלוסיות שהטיפול היה עבורן המזור היחיד.
04
מונטסורי
נחשפתי לגישה כשקיב לתי את התואר החשוב מכולם — אמא.
כשאמיליה הייתה בת 8 חודשים.
הכשרה
.M.A
טיפול באמנות
.B.Ed
הוראה וחינוך מיוחד
0-6
הסמכת מונטסורי
חיפה; אשקלון
קליניקה ומקוון (ZOOM)
הגישה המונטסורית
מצאתי אותה כשחיפשתי לבת שלי.
כשאמיליה הייתה בת שמונה חודשים חיפשתי איך להעניק לה סביבה שתחזק את הכוחות שלה, תיתן לה ביטחון, ותפתח אותה כאדם עצמאי. כשנחשפתי לגישה המונטסורית — מיד התאהבתי.
היא נתנה לי כלים שבאמצעותם אמיליה יכולה לממש את הפוטנציאל שלה: כילדה עצמאית, מלאת ביטחון, מסוגלת — ובעיקר מאושרת. את מה שעבד אצלי בבית אני מביאה עכשיו להורים אחרים.