"אמא, היא לקחה לי... בום!" - באותו רגע כל מה שאנחנו רוצות זה להפריד כוחות ורק שיהיה שקט. אבל דרך הריבים הם בונים את מערכת היחסים שלהם, וכל מריבה - גם המתסכלת - מחזקת את הקשר לטווח הארוך.
כשילד מרביץ הוא נמצא בסערה רגשית, הוא לא עושה זאת בכוונה. הוא מרגיש משהו שהוא לא מצליח לבטא זאת במילים אז הוא משתמש בידיים. זה לא מצדיק את זה שילד מרביץ אבל זה עוזר לנו שניה להבין מה קורה פה. כי ילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים. ככל שנבין זאת ונאמץ את זה ללב נבין שלשלוח לחדר, להתרחק ממנו, לצעוק עליו או להעניש אותו - רק יגרום להרבה יותר מזה וירחיק ביניכם. אז מה לעשות כשהילד מרביץ? רדו לגובה העיינים שלו (לאחר שהפסקתם את ההרבצה כמובן) ותאמרו לו - ״אני רואה שקשה לך״. תחבקו, תנחמו
״זמן שִׁעֲמוּם״ כבר מגיל לידה, תאפשרו לילדיכם שלכן זמן בו אתן לא יוצרות עבורם הפעלות או מעסיקות אותם. זמן שיעמום יכול להיות זמן קסום - השעמום מאפשר זמן מחשבה עצמית, זמן לפיתוח יצירתיות. זמן שבו הם יוצרים בעצמם תעסוקה ממה שיש בסביבה. הזמן הזה מאפשר להם ללמוד להמציא בעצמם משחקים, משחקי דמיון, בובות, יצירת מסלול תנועה בבית, כל מה שהם חפצים בו או דברים שהוא בדיוק מעוניין בהם כרגע. למה זה כל כך חשוב? כי ככה מתרגש פיתוח יצירתיות - פיתוח המוח - כן כן, כבר מגיל קטן (4 חודשים) זה מאפש
