טיפול באמנות, מונטסורי, 
ומה שביניהם

על מנת לייצר חינוך לעצמאות ולגדל ילדים בטוחים במסוגלותם, אחד האתגרים שלנו כהורים הוא 'לא להתערב' - לא לתקן כאשר הילד טועה, לא לסייע כאשר הילד מתקשה. הרצון לתקן או לסייע מגיע אצלנו ממקום טבעי - ההזדקקות של הילד והסיוע שאנחנו נותנים לו, נותן לנו - כהורים, משמעות. זה האגו ההורי שלנו. יחד עם זאת, על מנת לעודד חינוך לעצמאות עלינו להבין שיותר מהכל, הילד שלנו זקוק לזה שנאמין בו שהוא יכול ומסוגל, שהוא יכול בעצמו למצוא פיתרון למכשול שהוא נתקל בו, ההורה שם רק למשענת ולעצה ואין דבר שהוא

כשהילד או הילדה שלנו נמצאים בסערת רגשות (טנטרום) - וזה לא משנה על מה, הם לא פנויים רגשית. במצב של טנטרום המוח של הילד לא מעבד את המלל שאנחנו מדברים או את החיבוק שאנחנו רוצים לתת. הנפש של הילד עסוקה בלהוציא החוצה את הרגשות שמשתוללים אצלה. אז איך להתמודד עם טנטרום בכל זאת ומה לעשות כשזה קורה? פשוט להיות שם. בשקט, לידו. לא לשבת קרוב מידי - כי אנחנו לא רוצות שהוא ירגיש שפולשים לו למרחב. המרחב שלו 'רגשי' כרגע אז פלישה למרחב האישי שלו היא פלישה לרגש שלו, ללב שלו. אז שיראה את הנוכחו

״היא ישנה עצמאית כל הזמן ופתאום ההרדמה לוקחת שעתיים, היא רוצה רק אותי לידה ולא מוכנה לישון בעצמה.״ ״ההרדמה לוקחת שעה וחצי, אני יודעת שאם אכנס היא תירדם מהר יותר אבל אני לא עושה את זה, כי אני יודעת שהיא יכולה להירדם לבד״. ״אה כן היא גם מצפה לאח חדש, והוא התחיל מסגרת חדשה, האבא בחו״ל בשבועיים האחרונים, אני לא הרגשתי טוב בימים האחרונים. אבל עזבי, איך מסדרים את זה?״ כשהילד שלך מבקש ממך להיות לידו בזמן ההרדמה זה לא אומר שיש לו "עניין" עם השינה. הצורך של הילד בנוכחות שלנו בזמן השינ

'הגוף של הילד הוא ברשותו ויש לו שליטה מלאה עליו' זה מה שאנחנו רוצות שהוא ירגיש, שהגוף הפרטי של הילד הוא הגוף שלו, שאם לא נעים לו הוא יאמר "לא". שהשליטה על הגוף הפרטי של הילד תהיה בידיים שלו ולא בידי מישהו אחר. תחשבו רגע על עצמכם, אם מישהו היה בא ודוחף לנו אוכל לפה או מברשת שיניים כדי לצחצח בטענה שזה בריא, זה לא באמת מעניין אותנו באותו הרגע וכנראה שהיינו מעיפים לו את היד. כי זאת חדירה למרחב הפרטי שלנו, מקום שיש לנו בו שליטה וברגע אחד השליטה מופרת. כך זה גם עם ילדים. ברגע שנגיע

אנשים רגישים מאוד הם בעלי תכונה מולדת של רגישות גבוהה בעיבוד חושי. מזה אומר? שאנשים רגישים מאוד יכולים לעבד מידע חושי בצורה עמוקה ויסודית, בגלל שוני ביולוגי במערכת העצבים שלהם. בילדים זה מתעצם, הכל חדש להם, יש להם פחות כלים, פחות ניסיון חיים. לכן, ילדים רגישים מאוד מעבדים היטב כל מצב לפני שהם נכנסים אליו - בעיקר מצבים חדשים. בגלל שילד רגיש מאוד חווה רגשות בעוצמה גבוהה, עיבוד הסיטואציה (אפילו לא סיטואציה חדשה בהכרח) מסייע לו בהורדת הלחץ והסטרס שהוא מרגיש כשהוא פוגש את הסיטואצי

קודם כל, למה בכלל מוצץ? המוצץ הוא למעשה מענה לצורך. התינוקות נולדים עם רפלקס טבעי של מציצה - רפלקס הישרדותי כדי שהתינוק יוכל לקבל הזנה בחלב אם או תמ"ל. אך לא רק להזנה, לפעמים נראה תינוקות מוצצים אצבע או כף יד "לא לשם הזנה", אלא כדי לספק את הצורך האוראלי וחקירת הפה. המוצץ מאפשר תחליף מלאכותי לשד האם ומספק את הצורך האוראלי של התינוק מחוץ לזמן ההנקה או האכלה בבקבוק. אלא שלאחר שלב מסוים, המוצץ מהווה מכשול בהתפתחות שלהם. פרידה ממוצצים: מתי הזמן הנכון לפי הגישה המונטסורית? כשהגוף ש

יש ימים שהילד שלנו קם כועס, חסר סבלנות - ילד מתוסכל. לא תמיד יש סיבה. כמו שגם אצלנו - המבוגרים, לפעמים קמים על הצד ההפוך בבוקר. אלא שאצל ילד מתוסכל, הוא לא מסוגל עדיין לומר לנו מה הוא מרגיש במילים - וגם אם הוא יכול הוא לא תמיד מצליח, לכן ילד מתוסכל יראה זאת דרך ההתנהגות שלו. כי ילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים. אז יכול להיות שילד מתוסכל יחטוף לאחיו הקטן את הצעצוע, או ישפוך את המים מהבקבוק או יביע התנגדות, וברגע הזה האוטומט שלנו זה להגיב להתנהגות ״אל תחטוף לאחיך״, ״אנחנו לא חוט

יום אחד היינו אצל ההורים שלי באשקלון, אמיליה לקחה משחק מסוים ואַלוֹן רצה גם, אבל אמיליה לא רצתה לחלוק אז הוא התחיל לבכות. האוטומט שלנו הוא לפנות לאח הבכור - ״נו תביאי לו גם, קצת את וקצת הוא, תשחקו ביחד, אתם אחים - תוותרי לו.״ אז לא, זה שהיא אחותו הגדולה לא אומר שהיא חייבת לחלוק איתו או לוותר לו. ההפך הוא הנכון. הויתור מתוך כורח מחליש את הביטחון והמקום של הילד – 'לא מכבדים את המקום שלי, 'אין לי מקום'. כשהילד מרגיש שהמקום שלו מעורער הוא ילחם עליו, יכנס למצב הישרדותי ויסרב בכל

הייתה תקופה שבה לאמיליה הייתה העדפה הורית לאבא - היא רצתה רק את ״אבא״. בזמן האחרון היא שינתה את ההעדפה ההורית - בין היתר כתוצאה מהשינויים ומעבר הדירה, בכל סיטואציה היא רוצה רק אותי אז היא אומרת לי - ״אמא גם פה״, ״אמא תבואי״. קורה גם לכם? שלילד יש העדפה הורית לאחד מההורים? איך זה גורם לכם להרגיש שהילד מעדיף את אחד ההורים על פניכם? איך זה מרגיש להורה הפחות מועדף כרגע? ״העדפה הורית״ העדפה הורית אינה נועדה כדי לפגוע באחד מההורים, העדפה הורית היא חלק מההתפתחות שלהם. העדפה הורית

אמא, היא לקחה לי… בום! זה שלי, אל תגעי בזה! דייי כבר תביאי לי, אמאאאא!! באותו הרגע - כשילדים רבים, כל מה שאנחנו רוצות זה להכנס לחדר, להפריד כוחות ורק שיהיה שקט. זה הכי מובן, זה בהחלט יעשה שקט לטווח הקצר אבל בטווח הארוך - זה יעשה בדיוק ההפך. אם אנחנו מונעים 'ילדים רבים' בעובדה שאנו מונעים מהם להתמודד עם הריב, הם ילמדו שהם לא יכולים להסתדר, שהם לא טובים ביחד, שלא סומכים עליהם ושהם חייבים כל הזמן שמישהו יסדר עבורם את העניינים. מה עושים כשילדים רבים? לריב זה חשוב! זה נשמע מוזר נכ

במקום ללמד את הילדים שלנו איך להתנהג, נהיה האנשים שאנחנו רוצים שהם יגדלו להיות. הילד רוצה להבין כיצד להתנהג בעולם, מה נכון, מה אסור, מה חיובי ומה שלילי. לפי שההורה הוא הדמות הדומיננטית בחייו של הילד, הוא לומד את החיים דרך ההורה – שמצטייר עבור הילד כמדריך לעולם בו הכל חדש עבורו. לכן, בגישה המונטסורית, כשנרצה להעביר מסר לילדים או לעצב נורמה מסוימת - 'נתנהג כמו המסר' שאנחנו רוצים להעביר. ברגע שנעשה בעצמנו את מה שאנחנו רוצים שיקרה, הילד יאמץ את ההתנהגות לאורך הזמן. לכן, בגישה המו

ההבדל בין הגישה האנתרופוסופית לבין הגישה המונטוסורית בא לידי ביטוי בהגות הגישה, באופן הלמידה והתייחסות לרוח (אנתרופוסופי) לעומת החיים עצמם (מונטסורי). הגות הגישה הוגה הגישה -רודולף שטיינר, ביסס את הגישה האנתרופוסופית כולה על מחזורי התפתחות רוחנית שנמשכים 7 שנים כל אחד, כך שיוצא שעד גיל 7 הילד מתעסק ולומד בעיקר על אומנות (על סוגיה) ואמונה/רוח. לעומת זאת, מונטסורי בנתה את הגישה המונטסורית על סמך תצפיות והתבוננות בתהליכי התפתחות טבעיים בילדים. בראייתה, הגישה המונטסורית היא גישה