"אמא, היא לקחה לי... בום!" - באותו רגע כל מה שאנחנו רוצות זה להפריד כוחות ורק שיהיה שקט. אבל דרך הריבים הם בונים את מערכת היחסים שלהם, וכל מריבה - גם המתסכלת - מחזקת את הקשר לטווח הארוך.
אנשים רגישים מאוד הם בעלי תכונה מולדת של רגישות גבוהה בעיבוד חושי. מזה אומר? שאנשים רגישים מאוד יכולים לעבד מידע חושי בצורה עמוקה ויסודית, בגלל שוני ביולוגי במערכת העצבים שלהם. בילדים זה מתעצם, הכל חדש להם, יש להם פחות כלים, פחות ניסיון חיים. לכן, ילדים רגישים מאוד מעבדים היטב כל מצב לפני שהם נכנסים אליו - בעיקר מצבים חדשים. בגלל שילד רגיש מאוד חווה רגשות בעוצמה גבוהה, עיבוד הסיטואציה (אפילו לא סיטואציה חדשה בהכרח) מסייע לו בהורדת הלחץ והסטרס שהוא מרגיש כשהוא פוגש את הסיטואצי
כשילד מרביץ הוא נמצא בסערה רגשית, הוא לא עושה זאת בכוונה. הוא מרגיש משהו שהוא לא מצליח לבטא זאת במילים אז הוא משתמש בידיים. זה לא מצדיק את זה שילד מרביץ אבל זה עוזר לנו שניה להבין מה קורה פה. כי ילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים. ככל שנבין זאת ונאמץ את זה ללב נבין שלשלוח לחדר, להתרחק ממנו, לצעוק עליו או להעניש אותו - רק יגרום להרבה יותר מזה וירחיק ביניכם. אז מה לעשות כשהילד מרביץ? רדו לגובה העיינים שלו (לאחר שהפסקתם את ההרבצה כמובן) ותאמרו לו - ״אני רואה שקשה לך״. תחבקו, תנחמו
