ילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים

״תלכי מכאן״ היא אמרה לי - כשרציתי לדבר איתה על החפץ שזרקה לכיווני.

ילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים - ויש משמעות לכל התנהגות שלהם.

ככל שנחפש מה המשמעות, מה הצורך של הילד שלי עכשיו, ממה זה נובע, נוכל אנחנו כהורים להגיב באופן מותאם שגם יאפשר לילד הזדמנות להגיב אחרת.

ההתנהגות של הילד זה רק תוצאה של משהו עמוק יותר בנפש שלו.

מתפקידנו הוא לחפש ולהבין מה מתחולל שם בפנים כדי לסייע לו.

נתבונן בו, ננסה להבין איפה הוא נמצא מבחינת ההתפתחות שלו, האם יש משהו או שינוי בחייו שיכול להשפיע על כך?

אמיליה בת 2.9 עדיין לא יכולה לווסת ולשלוט על ההתנהגות שלה, על כלל הרגשות שלה, זה בתהליך וזה לוקח זמן.

היא בשלב התפתחותי שבו היא מונעת יותר מהרגש ופחות מההגיון.

אז אם משהו שקשה לה איתו היא תתנהג אותו.

מה גם שהיא מצפה לאח חדש, זה ארוע שהוא מרגש ומשמח אבל גם לא ידוע ומפחיד.

אמא שלה משתנה לה מול העיניים, ואמא היא הקרקע היציבה שלה בעולם הזה, היא הביטחון, בשבילה אמא היא הכל.

ואם אמא היא הכל, אז כל שינוי הוא מפחיד - כי מה זה אומר עליה? ואיך יהיה מעכשיו? היא כבר לא תאהב אותי?

תחושת אי הודאות הזאת מערערת אותה, ולכן היא זורקת חפצים או אומרת לי ללכת.

כשאני מבינה את המשמעות של ההתנהגות שלה - היא מבינה שזה בסדר להרגיש כך, זה טבעי.

היא מרגישה מובנת.

וכשהיא מרגישה מובנת נוצר פתח בו אני יכולה להגיע אליה עם פחות התנגדות.

כן אני יודעת, החלק הכי קשה בסיטואציה הזו הוא להיות שם בשבילה, להראות לה ביטחון.

להציב לה את הגבול גם כשלנו מאוד קשה, רק שאנחנו מלומדים בלווסת את רגשותינו מה שמאוד קשה לילדנו, עלינו לא לפעול מכעס אלא דרך קירבה ואהבה.

לחבק אותה אליי דווקא כשאומרת לי ללכת מכאן.

להיות קרובה אליה למרות שזרקה לכיווני את החפץ.

הילדה שלי זקוקה לי עכשיו יותר מהכל.

ואני שם בשבילה למרות הכל.

אז גם כשמאוד קשה לנו, קודם כל ננשום (נשימה מאוד מרגיעה בזמן לחץ וכעס), נאמר לעצמנו שזה הילד שלנו שזקוק לנו והוא צריך אותנו עכשיו.

והכי חשוב הילדה שלי צריכה לדעת ולהרגיש שגם כשהיא אומרת לי ללכת -

אני כאן איתה, תמיד.