טיפול באמנות, מונטסורי, 
ומה שביניהם

כבני אדם, אנחנו רגילים לבטא רגשות במילים. אבל כשמדובר ברגשות וילדים – במיוחד בגיל הרך – הם לרוב מתקשים לתאר בדיוק את מה שהם מרגישים. אז במקום לצפות מהם "לדבר על זה", כדאי להכיר דרכים אחרות, טבעיות יותר עבורם, שבעזרתן הם יכולים לשחרר, לעבד ולהביע את הרגשות שבתוכם. אבל קודם - למה רגשות וילדים זה כל כך 'רגיש'? הסיבה לכך פשוטה: שפה רגשית דורשת בגרות, למידה ויכולת לזהות ולהבחין בין תחושות שונות. אצל ילדים, הרגש קודם לשפה. הוא מתבטא קודם כל דרך הגוף וההתנהגות – ורק אחר כך, אם בכלל,

האם הילד שלי צריך טיפול רגשי? זו שאלה שלא מעט הורים שואלים את עצמם. כהורים, אנחנו עושים הכול כדי לוודא שהילדים שלנו גדלים בטוחים, אהובים ובריאים – גם פיזית וגם נפשית. אבל לפעמים קשה לדעת מתי מדובר בהתנהגות נורמטיבית לגיל ומתי זה סימן למצוקה רגשית עמוקה יותר. טיפול רגשי באומנות נועד בדיוק לרגעים כאלה – כשהילד מאותת שהוא זקוק לעזרה, גם אם הוא לא יודע להגיד את זה במילים. אז איך תדעו אם הילד שלכם צריך טיפול רגשי? 1. שינוי פתאומי בהתנהגות ילדים משתנים ומתפתחים כל הזמן, אבל שינוי ק

״תלכי מכאן״ היא אמרה לי - כשרציתי לדבר איתה על החפץ שזרקה לכיווני. ילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים - ויש משמעות לכל התנהגות שלהם. ככל שנחפש מה המשמעות, מה הצורך של הילד שלי עכשיו, ממה זה נובע, נוכל אנחנו כהורים להגיב באופן מותאם שגם יאפשר לילד הזדמנות להגיב אחרת. איך שילדים מתנהגים זה רק תוצאה של משהו עמוק יותר בנפש שלהם. מתפקידנו הוא לחפש ולהבין מה מתחולל שם בפנים כדי לסייע להם. נתבונן בהם, ננסה להבין איפה הם נמצאים מבחינת ההתפתחות שלהם, האם יש משהו או שינוי בחייו שיכול להשפ

איך אנחנו יכולות לדבר כדי לעזור לילד שלנו לשתף פעולה? אז קודם כל - שפה חיובית. יותר ״כן״, הרבה פחות ״לא״. ברגע שאנחנו אומרות "לא" על דברים שהילד עושה או רוצה, זה אוטומטית גורם לו להתנגד ולא לשתף פעולה. את אמירת ״לא״ נשמור למצבים שהילד נמצא בסכנה ולכן נאמר זאת רק כגבול (קשיח כי מדובר בסכנה) על מנת לשמור עליו. ועדיין יש כללים בבית ובחוץ שאנחנו רוצות שילמדו - ואפשר לומר אותם ב״כן״. אז איך נעשה נגרום לילד לשתף פעולה? לדוגמא - הילד קופץ על הספה. במקום לומר ״לא לקפוץ על הספה״ נסו ״

היום היינו בגן השעשועים, ותוך כדי שהילדים משחקים שמעתי ילד בוכה. אחד מהילדים קיבל מכה. האם מנסה להרגיע אותו ואז אחת האימהות אומרת לאמא שילדה נפל, ״הנה בואי קחי את הכדור, תני לו הסחת דעת רק זה עוזר להם״. רציתי לומר לה רגע אל תקפצי - 'תני לו לבכות', ואת אמא יקרה - 'פשוט תהיי שם'. ילדים לומדים את עצמם דרכנו ודרך הסביבה. הילד קיבל מכה - לילד כואב - הילד בוכה. נכון, באותו רגע כל מה שאנחנו רוצות זה שהכאב יעבור אלינו, שיפסיק לבכות כי קשה לנו שהדבר שהכי יקר לנו כואב. אך מה עושה הסחת

״אבא.. בה..אבא..״ ככה אמיליה קוראת לאבא שלה 🤍 אבות לא נכללים הרבה בשיח ההורי. 'תפקיד האב' הוא לא מונח שגור. גם בספרות על הורות, האם תופסת מקום גדול ('אם טובה דיה') ואילו האב כמעט ולא מוזכר. כיום מתחילים לדבר על האבות אך עדיין לא נותנים מספיק מקום לתפקיד האב ועד כמה הוא חשוב ומשפיע על התפתחות הילדים. האם בכלל יש תפקיד לאב בחיי תינוק? הרבה אבות לא מרגישים שתפקיד האב ברור ומבוסס, הם אומרים האישה מניקה אז התפקיד שלי הוא במילא קטן ולוקחים צעד אחורה. מצד אחד זאת עובדה, כאשר התינוק

מכירות את זה שהילדים שלנו חוזרים 'סוערים' מהגן? את שואלת את עצמך איך בבוקר היא הייתה רגועה ובצהריים היא כל כך אחרת? אז קודם כל - מה קורה פה? הרבה מאוד פעמים ילדים חוזרים מהגן בהצפה רגשית ואנחנו צריכים לעזור לילד. במהלך היום במסגרת החברתית הילד חווה הרבה סיטואציות ומסוגים שונים - ילדים שמנסים לשחק איתו, ילדים שהוא מנסה לשחק איתם, העלבות, הקנטות, הצקות, הפסדים במשחקים. גם סיטואציות מול בעלי סמכות כמו גננת/סייעת מציפות רגשות מסוימים. כל אחת מהסיטואציות הללו יכולה להציף רגש מסוים

מגיל לידה עד גיל 6 הילד שלך נמצא בתקופה שהתנועה שלו מתפתחת והוא זקוק לה כדי לפתח את עצמו. דרך זה הוא לומד את הגוף שלו ולומד לשלוט בתנועות שלו - אז הוא זורק חפצים. כדי ללמוד. אם לא נספק את הצורך נראה את הילד מנסה להשיג את המטרה בעצמו - מחפש איך לספק את הצורך בתנועה בדרכים אחרות - דרכים שלא תמיד אנחנו מרוצות מהן, זורק חפצים, זורק אוכל, זורק דברים יקרי ערך. כשנראה את הילד עושה זאת אז נבין שהילד בתקופת רגישות לתנועה ויש לו צורך בתנועה. רק אחרי שהצורך מתמלא נוכל לראות רגיעה פנימית

כל ההורים מכירים את זה – הילד צורח, בועט, צועק – ואנחנו, מהצד, מרגישים חסרי אונים. רגעים כאלה יכולים לעורר בנו תסכול, כעס ואפילו אשמה. אבל כעס אצל ילדים הוא לא בעיה – כמו כל רגש - הוא סימן. סימן שמשהו בפנים מבקש התייחסות. אז במקום לנסות "לכבות את השריפה", נלמד לזהות מה מדליק אותה, ואיך אפשר להגיב באופן שמחזק ולא שובר. אז למה ילדים מתפרצים? הם מוצפים רגשית – עייפות, רעב, קנאה, תסכול – הכל מציף בבת אחת. אין להם עדיין את המילים – אז הגוף "מדבר" דרך הרגש - לפעמים גם כעס. הם בודקי

״אמא אני אוהבת אותך עכשיו אבל מחר אני לא אוהב אותך״ כך אמרה לי אמיליה שלי בת ה 3. התגובה הטבעית והראשונית שלנו היא להיפגע ולהיעלב - כי כך לרוב נגיב לאנשים בוגרים שאומרים לנו דברים דומים. אבל כשמדובר בילדים, תמיד עלינו לחשוב מאיפה האמירה מגיעה, מה היא מבטאת, למה הילד באמת אומר אותה ומה עומד מאחורי זה - כי דבר אחד בטוח, זה לא שהילד לא אוהב. אבל קודם כל, נקבל באהבה גם את האמירה שלו - שהילד לא אוהב, אפילו ניתן לה לגיטימיצה, זה בסדר להרגיש ככה, אתה לא חייב לאהוב את אמא כל הזמן. מצ

״זמן שִׁעֲמוּם״ כבר מגיל לידה, תאפשרו לילדיכם שלכן זמן בו אתן לא יוצרות עבורם הפעלות או מעסיקות אותם. זמן שיעמום יכול להיות זמן קסום - השעמום מאפשר זמן מחשבה עצמית, זמן לפיתוח יצירתיות. זמן שבו הם יוצרים בעצמם תעסוקה ממה שיש בסביבה. הזמן הזה מאפשר להם ללמוד להמציא בעצמם משחקים, משחקי דמיון, בובות, יצירת מסלול תנועה בבית, כל מה שהם חפצים בו או דברים שהוא בדיוק מעוניין בהם כרגע. למה זה כל כך חשוב? כי ככה מתרגש פיתוח יצירתיות - פיתוח המוח - כן כן, כבר מגיל קטן (4 חודשים) זה מאפש