טיפול באמנות, מונטסורי, 
ומה שביניהם

מאפשרים לילד לטעות. לא לתקן אותם, לא להאשים או להעביר עליהם ביקורת - להגיד להם שזה בסדר לטעות. כשמעבירים על ילד ביקורת הוא שומע שמקטינים אותו, מה שהוא עשה לא טוב, לא נכון, הוא 'לא יודע', הוא עדיין 'קטן מידי', הוא 'לא מסוגל'. תחשבו על עצמכם, אם הייתם שומעים דברים כאלה, איזה חשק היה לכם להמשיך לעשות? להמשיך לנסות? אולי גם תאמינו שאתם באמת לא מסוגלים. אז לא ביקורת - כי זה בסדר לטעות, הרי אם לא נטעה איך נדע במה אנחנו צריכים להשתפר? איך נתמודד עם בעיות והתהליך לפיתרון שלהן, התהליך

הפחד מלגדול הוא קונפליקט טבעי שמתרחש בנפשם של ילדים בגיל 4 ומעלה. הם גדלים אך גם מאוד מפחדים מהפרידה משלב התינוקות. אז למה ילדים מפחדים לגדול? כי איזה כיף זה להיות תינוק, עושים הכל בשבילך, מבינים אותך גם מבלי שתדבר או תצטרך להסביר את עצמך, מרימים אותך על הידיים וכו׳. זה לא אומר שהם לא רוצים לגדול, הרצון לגדול הוא רצון שטבוע בהם - להיות עצמאיים, להתפתח, לדבר, ללמוד דברים חדשים שלא ידעו קודם, להיות כמו הגדולים. ועם זאת - הפרידה מהינקות, הפרידה מהתלות - קשה להם. ילדים מפחדים לגד

מכירות את זה שהילדים שלנו חוזרים 'סוערים' מהגן? את שואלת את עצמך איך בבוקר היא הייתה רגועה ובצהריים היא כל כך אחרת? אז קודם כל - מה קורה פה? הרבה מאוד פעמים ילדים חוזרים מהגן בהצפה רגשית ואנחנו צריכים לעזור לילד. במהלך היום במסגרת החברתית הילד חווה הרבה סיטואציות ומסוגים שונים - ילדים שמנסים לשחק איתו, ילדים שהוא מנסה לשחק איתם, העלבות, הקנטות, הצקות, הפסדים במשחקים. גם סיטואציות מול בעלי סמכות כמו גננת/סייעת מציפות רגשות מסוימים. כל אחת מהסיטואציות הללו יכולה להציף רגש מסוים

מגיל לידה עד גיל 6 הילד שלך נמצא בתקופה שהתנועה שלו מתפתחת והוא זקוק לה כדי לפתח את עצמו. דרך זה הוא לומד את הגוף שלו ולומד לשלוט בתנועות שלו - אז הוא זורק חפצים. כדי ללמוד. אם לא נספק את הצורך נראה את הילד מנסה להשיג את המטרה בעצמו - מחפש איך לספק את הצורך בתנועה בדרכים אחרות - דרכים שלא תמיד אנחנו מרוצות מהן, זורק חפצים, זורק אוכל, זורק דברים יקרי ערך. כשנראה את הילד עושה זאת אז נבין שהילד בתקופת רגישות לתנועה ויש לו צורך בתנועה. רק אחרי שהצורך מתמלא נוכל לראות רגיעה פנימית

כל ההורים מכירים את זה – הילד צורח, בועט, צועק – ואנחנו, מהצד, מרגישים חסרי אונים. רגעים כאלה יכולים לעורר בנו תסכול, כעס ואפילו אשמה. אבל כעס אצל ילדים הוא לא בעיה – כמו כל רגש - הוא סימן. סימן שמשהו בפנים מבקש התייחסות. אז במקום לנסות "לכבות את השריפה", נלמד לזהות מה מדליק אותה, ואיך אפשר להגיב באופן שמחזק ולא שובר. אז למה ילדים מתפרצים? הם מוצפים רגשית – עייפות, רעב, קנאה, תסכול – הכל מציף בבת אחת. אין להם עדיין את המילים – אז הגוף "מדבר" דרך הרגש - לפעמים גם כעס. הם בודקי

״אמא אני אוהבת אותך עכשיו אבל מחר אני לא אוהב אותך״ כך אמרה לי אמיליה שלי בת ה 3. התגובה הטבעית והראשונית שלנו היא להיפגע ולהיעלב - כי כך לרוב נגיב לאנשים בוגרים שאומרים לנו דברים דומים. אבל כשמדובר בילדים, תמיד עלינו לחשוב מאיפה האמירה מגיעה, מה היא מבטאת, למה הילד באמת אומר אותה ומה עומד מאחורי זה - כי דבר אחד בטוח, זה לא שהילד לא אוהב. אבל קודם כל, נקבל באהבה גם את האמירה שלו - שהילד לא אוהב, אפילו ניתן לה לגיטימיצה, זה בסדר להרגיש ככה, אתה לא חייב לאהוב את אמא כל הזמן. מצ

כשילד מרביץ הוא נמצא בסערה רגשית, הוא לא עושה זאת בכוונה. הוא מרגיש משהו שהוא לא מצליח לבטא זאת במילים אז הוא משתמש בידיים. זה לא מצדיק את זה שילד מרביץ אבל זה עוזר לנו שניה להבין מה קורה פה. כי ילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים. ככל שנבין זאת ונאמץ את זה ללב נבין שלשלוח לחדר, להתרחק ממנו, לצעוק עליו או להעניש אותו - רק יגרום להרבה יותר מזה וירחיק ביניכם. אז מה לעשות כשהילד מרביץ? רדו לגובה העיינים שלו (לאחר שהפסקתם את ההרבצה כמובן) ותאמרו לו - ״אני רואה שקשה לך״. תחבקו, תנחמו

״זמן שִׁעֲמוּם״ כבר מגיל לידה, תאפשרו לילדיכם שלכן זמן בו אתן לא יוצרות עבורם הפעלות או מעסיקות אותם. זמן שיעמום יכול להיות זמן קסום - השעמום מאפשר זמן מחשבה עצמית, זמן לפיתוח יצירתיות. זמן שבו הם יוצרים בעצמם תעסוקה ממה שיש בסביבה. הזמן הזה מאפשר להם ללמוד להמציא בעצמם משחקים, משחקי דמיון, בובות, יצירת מסלול תנועה בבית, כל מה שהם חפצים בו או דברים שהוא בדיוק מעוניין בהם כרגע. למה זה כל כך חשוב? כי ככה מתרגש פיתוח יצירתיות - פיתוח המוח - כן כן, כבר מגיל קטן (4 חודשים) זה מאפש