טיפול באמנות, מונטסורי, 
ומה שביניהם

אמא, היא לקחה לי… בום! זה שלי, אל תגעי בזה! דייי כבר תביאי לי, אמאאאא!! באותו הרגע - כשילדים רבים, כל מה שאנחנו רוצות זה להכנס לחדר, להפריד כוחות ורק שיהיה שקט. זה הכי מובן, זה בהחלט יעשה שקט לטווח הקצר אבל בטווח הארוך - זה יעשה בדיוק ההפך. אם אנחנו מונעים 'ילדים רבים' בעובדה שאנו מונעים מהם להתמודד עם הריב, הם ילמדו שהם לא יכולים להסתדר, שהם לא טובים ביחד, שלא סומכים עליהם ושהם חייבים כל הזמן שמישהו יסדר עבורם את העניינים. מה עושים כשילדים רבים? לריב זה חשוב! זה נשמע מוזר נכ

הטיפול הדיאדי מציע גישה ייחודית ויעילה לאופן הטיפול, תוך שימת דגש על החשיבות של מערכות יחסים ברווחה הרגשית שלנו. על ידי מעורבות בתהליך המשותף, המשתתפים יכולים לפתוח נתיבים חדשים לחיבור, הבנה וצמיחה. מהו טיפול דיאדי? טיפול דיאדי מושרש ברעיון שמערכות יחסים חיוניות לרווחה רגשית ופסיכולוגית. בהקשר זה, ה"דיאדה" מתייחסת בדרך כלל לשותפות בין ילד לדמות בוגרת – הורה, אפוטרופוס או מטפל. גישה זו מדגישה את חשיבות הקשר בין אנשים אלה ועוזרת לחזק את מערכת היחסים ביניהם באמצעות 'צעידה' בדרך

כהורים ומטפלים, אחד התפקידים החיוניים ביותר שלנו הוא להדריך ילדים בזמן שהם מנווטים בעולם סביבם. היבט מהותי בהדרכה זו הוא הצבת גבולות. למרות שהצבת גבולות עשויה להיראות מנוגדת לאינטואיציה, היא חיונית להתפתחותם, לבטיחותם ולרווחתם הרגשית של ילדים. אז מדוע גבולות כל כך חשובים וכיצד הם יכולים להועיל לילדים? 1. גבולות כמקדם תחושת ביטחון ילדים משגשגים בסביבות מובנות. כאשר ישנה הצגת גבולות ברורה ומוגדרת, ילדים מרגישים בטוחים ומוגנים. הם יודעים למה לצפות, מה שמפחית חרדה ואי ודאות. לדוג

הייתי ילדה מרצה, תמיד עונה בחיוב לכל בקשה. לא היה לי נעים והייתי כל כך מתחשבת ולא חשבתי על עצמי קודם, או בכלל - בדיוק הפוך מחיזוק הביטחון העצמי. ״אל דאגה, אני כבר אסתדר״ את זה כולם ידעו מסתבר. העיקר שכולם יהיו מרוצים, כי רק ככה יעריכו ויאהבו...? לא יודעת אם זה טוב או רע רק זכור לי שזה מה שהיה. בכלל לא ידעתי מה אני רוצה. אף אחד מעולם לא דיבר איתי על 'חיזוק הביטחון העצמי'. על מה אני אוהבת או במה אני טובה. זכור לי שבבית הספר הייתי מסתכלת על החברות ומנסה לחקות. להתלבש כמוה או לדב

במקום ללמד את הילדים שלנו איך להתנהג, נהיה האנשים שאנחנו רוצים שהם יגדלו להיות. הילד רוצה להבין כיצד להתנהג בעולם, מה נכון, מה אסור, מה חיובי ומה שלילי. לפי שההורה הוא הדמות הדומיננטית בחייו של הילד, הוא לומד את החיים דרך ההורה – שמצטייר עבור הילד כמדריך לעולם בו הכל חדש עבורו. לכן, בגישה המונטסורית, כשנרצה להעביר מסר לילדים או לעצב נורמה מסוימת - 'נתנהג כמו המסר' שאנחנו רוצים להעביר. ברגע שנעשה בעצמנו את מה שאנחנו רוצים שיקרה, הילד יאמץ את ההתנהגות לאורך הזמן. לכן, בגישה המו

ההבדל בין הגישה האנתרופוסופית לבין הגישה המונטוסורית בא לידי ביטוי בהגות הגישה, באופן הלמידה והתייחסות לרוח (אנתרופוסופי) לעומת החיים עצמם (מונטסורי). הגות הגישה הוגה הגישה -רודולף שטיינר, ביסס את הגישה האנתרופוסופית כולה על מחזורי התפתחות רוחנית שנמשכים 7 שנים כל אחד, כך שיוצא שעד גיל 7 הילד מתעסק ולומד בעיקר על אומנות (על סוגיה) ואמונה/רוח. לעומת זאת, מונטסורי בנתה את הגישה המונטסורית על סמך תצפיות והתבוננות בתהליכי התפתחות טבעיים בילדים. בראייתה, הגישה המונטסורית היא גישה

הורות היא מסע מתגמל אך בד בבד - מאתגר במיוחד. כהורים, אנו ממלאים תפקיד מרכזי בעיצוב ההתפתחות הרגשית והחברתית של ילדינו. עם זאת, הדרך של הדרכת הורים מלאה פעמים רבות בשאלות ואי ודאות. כיצד נוכל לתמוך ביעילות בילדינו? אילו אסטרטגיות יכולות לשפר את הקשר שלנו איתם? בהדרכת הורים נקנה עקרונות ופרקטיקות על מנת לתמוך בגידול הילדים, התמודדות עם האתגרים עימם הם מתמודדים ופיתוח כישורי חיים חיוניים. אז איך עושים את זה? תקשורת פתוחה עודדו את ילדיכם לבטא את מחשבותיהם ורגשותיהם. צרו סביבה שב

איך לעזור לילד לשתף את המשחקים שלו עם חברים אחרים.

עבור ילדים – הכל חדש. העולם, האנשים שבו, ה'חלקים הנעים' שלו, הסכנות שבו, אינטראקציה עם ילדים אחרים, עם אחים, עם הורים, בני משפחה - הכל בבחינת חוויה ראשונית עבורם. לכולנו יש אתגרים שאיתם אנו מתמודדים. כאנשים בוגרים אנחנו יכולים לדבר את האתגרים כדי למצוא דרכים להתמודדות, אך אצל ילדים - בגלל שהם חדשים בעולם, הם לא תמיד מצליחים להתמודד עם אותם אתגרים או למצוא את המילים הנכונות לבטא את החוויות השונות - סיטואציות חברתיות, יחסים עם ההורים, אתגרים לימודיים, ביטחון עצמי, תסכולים, רגשו

ניצחונות והפסדים הם חלק מהחיים שלנו. כל ניצחון וכל הפסד מכיל בתוכו מורכבויות. יש ילדים שיקבלו את ההפסד בהבנה ויש כאלה שזה בשבילם "אסון של ממש". אז למה לילדים קשה להפסיד? לילדים יש קושי להפריד את המשחק ממי שהם, מה'אני' שלהם. מבחינתם המשחק עצמו הוא מרחב שאומר מי אני ומה אני שווה. אז אם הפסדתי - מה זה אומר עלי? שאני לא טוב, שאני לא יכול, שאני לא חכם, שאני לא מוצלח. ההפסד בעצם מראה את החוויה הפנימי והרגשית של הילד. ה'פגישה' של הילד עם תחושת חוסר היכולת יכולה להביא איתה תסכול רב ו

קמנו לבוקר שבו כל דבר שהצעתי לאמיליה היא אמרה ״לא״ - הכל התנגדות. ניסיתי להציע דברים אחרים אבל שוב התנגדות - ״לא״. וכשהיא מחליטה, היא מחליטה. כמה שזה היה מתסכל באותו הרגע, כי אין זמן ומאחרים לגן, ואמא ממהרת לעבודה. ולמרות זאת, עצרתי את עצמי מלהתווכח איתה. אז לקחתי רגע נשימה ופשוט איפשרתי לה בחירה כפיתרון להתנגדות - חולצה לבנה או סגולה? ועדיין, כמה זמן לוקח לבחור חולצה... ואז אני מזכירה לעצמי, כשהיא אומרת לי ״לא״, בעצם היא אומרת לעצמה ״כן״. היא לא נגדי, היא פשוט בעד עצמה. לילד

לילדים יש נטייה טבעית לעבודה - כי עבודה מייצרת משמעות. לפעמים בתוך מרוץ החיים אנחנו שוכחים את זה. אבל העבודה גורמת לנו להבין שיש לנו מה לתת. שיש לנו ערך - וערך מחזק את הביטחון העצמי. אז כך זה גם פועל אצל ילדים. אז איך לחזק את הביטחון העצמי של הילד שלך? תנו להם "לעבוד". תנו להם לסדר את הקניות במקרר, תנו להם להביא את הבגדים ממכונת הכביסה, תנו להם לשים את הבקבוקים במקום. לא חשוב גודל או קושי העבודה, העשייה עצמה מחזקת מסוגלות והביטחון העצמי. מה קורה כשהילד מתנגד ולא רוצה? קודם כל