טיפול באמנות, מונטסורי, 
ומה שביניהם

הגישה המונטסורית, שנוסדה על ידי ד"ר מריה מונטסורי בתחילת שנות ה-1900, היא גישה ממוקדת בילד שזכתה להכרה עולמית על שיטותיה החדשניות והשפעתה המתמשכת על התפתחות הילדים. בבסיסו, הגישה המונטסורית מונטסורי מתמקד בטיפוח הסקרנות הטבעית של הילד וטיפוח עצמאות בסביבה מוכנה. גישה הוליסטית זו מטפחת לא רק הצלחה אקדמית, אלא גם התפתחות חברתית, רגשית ופיזית. בפוסט זה, נחקור את העקרונות הבסיסיים העומדים בבסיס הגישה המונטסורית וכיצד הם תורמים לגידול לומדים בטוחים, סקרנים ומכוונים את עצמם. 1.

כהורים, אנחנו פוגשים את הילדים שלנו במגוון סיטואציות יומיומיות – ארוחות, שינה, שיחות, משחקים. לעיתים נדמה שהילדים "עושים דווקא", אבל מאחורי ההתנגדות והעיכוב – נמצאת תופעה טבעית, חשובה ובריאה: צורך בשליטה. בגיל הרך, הילדים מתחילים להבין שיש להם רצונות, רגשות וגבולות – והם בודקים את היכולת שלהם להשפיע על העולם. אחד המקומות המרכזיים שבהם היא באה לידי ביטוי הוא בארבעת מוקדי השליטה - תחומי החיים הכי בסיסיים 'הישרדותיים' עבור ילדים: אוכל, שינה, דיבור וצרכים. 1. ארבעת מוקדי השליטה:

כבני אדם, אנחנו רגילים לבטא רגשות במילים. אבל כשמדובר ברגשות וילדים – במיוחד בגיל הרך – הם לרוב מתקשים לתאר בדיוק את מה שהם מרגישים. אז במקום לצפות מהם "לדבר על זה", כדאי להכיר דרכים אחרות, טבעיות יותר עבורם, שבעזרתן הם יכולים לשחרר, לעבד ולהביע את הרגשות שבתוכם. אבל קודם - למה רגשות וילדים זה כל כך 'רגיש'? הסיבה לכך פשוטה: שפה רגשית דורשת בגרות, למידה ויכולת לזהות ולהבחין בין תחושות שונות. אצל ילדים, הרגש קודם לשפה. הוא מתבטא קודם כל דרך הגוף וההתנהגות – ורק אחר כך, אם בכלל,

"ההרדמות בערב זה סרט שלא נגמר" "יאללה מה עושים, כל בוקר הפרידה בגן קשה יותר" אז מה הסיפור? למה פרידה מהילד היא דבר כל כך מורכב? הילד שלך צמא לקשר איתך. האם תתני לילד שלך ללכת לישון צמא? ברור שלא - גם אם הוא שתה לפני 10 דקות, זה מה שהוא צריך. אז אותו דבר עם פרידה מהילד. הרי אם נחשוב על זה, כמה זמן ביום אנחנו מבלים עם הילדים שלנו? רוב הזמן הם נמצאים במסגרות ולכן הזמן איתנו הוא מעט - והם זקוקים לכל כך הרבה. אז עלינו להבין את הצורך שלהם בקירבה אלינו, את הצורך שלהם בזמן איכותי אית

האם הילד שלי צריך טיפול רגשי? זו שאלה שלא מעט הורים שואלים את עצמם. כהורים, אנחנו עושים הכול כדי לוודא שהילדים שלנו גדלים בטוחים, אהובים ובריאים – גם פיזית וגם נפשית. אבל לפעמים קשה לדעת מתי מדובר בהתנהגות נורמטיבית לגיל ומתי זה סימן למצוקה רגשית עמוקה יותר. טיפול רגשי באומנות נועד בדיוק לרגעים כאלה – כשהילד מאותת שהוא זקוק לעזרה, גם אם הוא לא יודע להגיד את זה במילים. אז איך תדעו אם הילד שלכם צריך טיפול רגשי? 1. שינוי פתאומי בהתנהגות ילדים משתנים ומתפתחים כל הזמן, אבל שינוי ק

״תלכי מכאן״ היא אמרה לי - כשרציתי לדבר איתה על החפץ שזרקה לכיווני. ילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים - ויש משמעות לכל התנהגות שלהם. ככל שנחפש מה המשמעות, מה הצורך של הילד שלי עכשיו, ממה זה נובע, נוכל אנחנו כהורים להגיב באופן מותאם שגם יאפשר לילד הזדמנות להגיב אחרת. איך שילדים מתנהגים זה רק תוצאה של משהו עמוק יותר בנפש שלהם. מתפקידנו הוא לחפש ולהבין מה מתחולל שם בפנים כדי לסייע להם. נתבונן בהם, ננסה להבין איפה הם נמצאים מבחינת ההתפתחות שלהם, האם יש משהו או שינוי בחייו שיכול להשפ

אנחנו רוצות לגרום לילד לעזור במטלות הבית, אבל יש משמעות מאיזה מקום זה מגיע. כי אם זה מגיע מפחד או מרצון לקבלת פרס, אז זה לא מגיע מתוך מוטיבציה פנימית ואמיתית - מתוך מחשבה ורצון שלו, ולא כדי לרצות אף אחד או כי מישהו אחר אמר לו או הציע לו דבר בתמורה. אם זה לא הגיע ממוטיבציה פנימית ואמיתית, אז הוא לא יעשה זאת מיוזמתו ברגע שאין תמריץ - בין אם מדובר במקל או בגזר. לכן, כבר מגיל קטן, כדי לגרום לילד לעזור, נאפשר לו לקחת חלק מהנעשה בבית, לשטוף כלים, לסדר קניות, לקפל כביסה, לטאטא את הל

איך אנחנו יכולות לדבר כדי לעזור לילד שלנו לשתף פעולה? אז קודם כל - שפה חיובית. יותר ״כן״, הרבה פחות ״לא״. ברגע שאנחנו אומרות "לא" על דברים שהילד עושה או רוצה, זה אוטומטית גורם לו להתנגד ולא לשתף פעולה. את אמירת ״לא״ נשמור למצבים שהילד נמצא בסכנה ולכן נאמר זאת רק כגבול (קשיח כי מדובר בסכנה) על מנת לשמור עליו. ועדיין יש כללים בבית ובחוץ שאנחנו רוצות שילמדו - ואפשר לומר אותם ב״כן״. אז איך נעשה נגרום לילד לשתף פעולה? לדוגמא - הילד קופץ על הספה. במקום לומר ״לא לקפוץ על הספה״ נסו ״

התשובה פשוטה: לעזור לפעוט - לאפשר לו. הקושי הוא 'איך'. אנחנו התחלנו לאפשר בגיל 11 חודשים. למה? כי ילדים מסוגלים. פשוט כך. כי אני סומכת על היכולת שלה להשתמש בכלים אמיתיים. זה מלמד את התוצאה הטבעית של פעולת הזריקה, אם נופל סימן שזה ישבר, זה טבעי זה קורה. זה מלמד אותה להתנהל בזהירות. היא לומדת להקשיב לגוף שלה, רגישה לתנועות שלה ומתאמנת על מיומנות של שליטה ביד. מונטסורי דיברה על החשיבות של האסתטיקה והיופי בעולם הילדים. כשאנחנו מאפשרים להם להתנסות בעולם זה מכבד אותם ומזה הם לומדים

כשאני מאפשרת לילדה שלי לטעות אני מעניקה לה את התחושה שהיא בסדר. אני מאפשרת לה לבצע בקרת טעות עצמית - למצוא את הטעות שלה בעצמה ולתקן בעצמה. כך היא גם לחוות למידה ללא ביקורת, היא מפנימה שזה בסדר לטעות, שזה חלק מהחיים, מהלמידה ושדרך זה היא גם תלמד איך לפתור אותן. בקרת טעות עצמית: כשאנחנו מתקנות אותם אנחנו לוקחות מהם היכולת לעשות זאת בעצמם - והם יכולים. בזה שאנחנו מתקנות אותם גם כשזה מתוך כוונה טובה של לחסוך מהם את תחושת הכישלון או ללמד אותם מה שאנחנו יודעות - אנחנו נגרום לכך שיח

היום היינו בגן השעשועים, ותוך כדי שהילדים משחקים שמעתי ילד בוכה. אחד מהילדים קיבל מכה. האם מנסה להרגיע אותו ואז אחת האימהות אומרת לאמא שילדה נפל, ״הנה בואי קחי את הכדור, תני לו הסחת דעת רק זה עוזר להם״. רציתי לומר לה רגע אל תקפצי - 'תני לו לבכות', ואת אמא יקרה - 'פשוט תהיי שם'. ילדים לומדים את עצמם דרכנו ודרך הסביבה. הילד קיבל מכה - לילד כואב - הילד בוכה. נכון, באותו רגע כל מה שאנחנו רוצות זה שהכאב יעבור אלינו, שיפסיק לבכות כי קשה לנו שהדבר שהכי יקר לנו כואב. אך מה עושה הסחת

״אבא.. בה..אבא..״ ככה אמיליה קוראת לאבא שלה 🤍 אבות לא נכללים הרבה בשיח ההורי. 'תפקיד האב' הוא לא מונח שגור. גם בספרות על הורות, האם תופסת מקום גדול ('אם טובה דיה') ואילו האב כמעט ולא מוזכר. כיום מתחילים לדבר על האבות אך עדיין לא נותנים מספיק מקום לתפקיד האב ועד כמה הוא חשוב ומשפיע על התפתחות הילדים. האם בכלל יש תפקיד לאב בחיי תינוק? הרבה אבות לא מרגישים שתפקיד האב ברור ומבוסס, הם אומרים האישה מניקה אז התפקיד שלי הוא במילא קטן ולוקחים צעד אחורה. מצד אחד זאת עובדה, כאשר התינוק